הדממה המצמררת. || פרק 2.

פרק 1.
זה היה יום אפרורי מאוד,סופות ברקים השתוללו בחוץ ביחד עם רוחות חזקות.
הגשם ירד ללא הפסקה ובכך גם המחשבות שהטרידו את פיטר.
פיטר,התיישב לו בכורסת העור החומה שלו ביחד עם מקטרת שחורה בפיו.
תחושות בטן רעות היו לו בשבועות האחרונים אך משום שלא קרה כלום תמיד חשב שזה בגלל התרגשות.
אך הפעם זה היה משהו שונה,אותו הרגע של הרגשת הבטן הרעה היית כל-כך מוזרה,
זה היה נראה כאילו שהזמן נעצר לו פתאום ורק התחושה של הבטן ממשיכה.
הוא לא עמד בזה יותר וקם מהכורסה החומה והתחיל להתהלך הלוך חזור,הלוך חזור.
אולי בכל-זאת משהו רע עומד לקראות בעתיד,בעתיד הקרוב.
המחשבה התנדנדה לו בראשו כמו ילד קטן המתנדנד בנדנדה בגן משחקים קטן.
"די מספיק!" צעק לפתע. הכול התנפץ,הדממה,המחשבה.
"פיטר,הכול בסדר?!" נשמע לפתע קולה של פאן מודאגת מאוד המתנשמת בכבדות.
פיטר הסית את ראשו אל הדלת וראה את הצל של פאן.
"בטח,חזרי לישון" אמר כאשר פאן הביטה בו לשניות מאטות ופסעה אחורה אל חדר השינה שלהם.
כמובן שזה היה שקר אך,איזה מין בן-אדם יספר על ההרגשה הזאת,ההרגשה שכל העולם קפא לרגע אחד?
אכן היה מוזר. פאן ידעה על הרגשות הבטן ולכן תמיד העירה לפיטר שזה בעצם ההתרגשות שלו לקראת הספר השלישי שלו להוצאה לאור.
אך הפעם זה היה משהו אחר לגמרי,לא התרגשות כלל אלה הרגשה אחרת הקשה להסברה.
יום למחוורת בבוקר,השמש הציצה מבעת לעננים האפורים,קרנות שמש חמימות יצאו טיפה מהמחבוא.
פיטר פקח את עיניו באיטיות רבה והביט סביבו,הוא מצא את עצמו במיטה על יד פאן,אשתו היקרה מכול.
"כנראה שזה היה פשוט סיוט" מלמל לעצמו עם קול רדום ועייף.
האם זה באמת היה חלום רע? האם ההרגשה הרעה מעידה למשהו בעתיד?
אין לדעת חוץ מלחקות מה הגורל יעשה בנידון,מה הגורל יחליט ומה הגורל יעשה.

-----
אז הינה הפרק הראשון וכנראה גם הסיפור הראשון כאן ואני מתגאה בזה מאוד . ^_^
תגובות? (:

אגב...
הסיפור לקוח מהבלוג הסיפורים שלי :
הבלוג הסיפורים שלי
*העיצוב ירוק כי התחשק לי משהו סגנוני O: *

לפחות זה יותר טוב מהסיפורי טוקיו הוטל של הילדות בנות 12..
חח סתם צוחקת XD
אני ממש אוהבת את זה וזה ממש יפה!!
בבקשה תכתבי פה את ההמשך של הסיפור, זה די מותח.

ממש יפה ושפה גבוהה וברורה.
עלילה מעניינת בקיצור אחלה שפר יצא לך

תודה (:

בקרוב המשך O:

פרק 2.

פיטר,קם באיטיות מהמיטה,מביט בפאן ישנה כתינוקת כאשר צועד אל הדלת.
הוא ירד למטה והכין לו קפה,חשב לעצמו כי כנראה זה היה סיוט,סתם חלום רע מפחיד.
אחרי שהתיישב לו בשולחן העגול והקטן במטבח,הביט אל הקפה שלו,כאילו החשק של קפה הבוקר נמוג.
"מוזר.. פתאום לא באלי לשתות את קפה הבוקר" מלמל לעצמו,אוחז בספל הקפה ולוגם מהכרח עצמי.
"בוקר טוב" נשמע קולה של פאן עם קול עייף. "בוקר טוב" השיב מפנה את ספל הקפה לקיור.
הוא בהה על פאן מכינה לעצמה תה ותהה לעצמו האם לספר לפאן את החלום הרע,
אולי פאן תגיד בכלל שזה לא חלום? שזה באמת קרה? או האם היא תצחק ושוב תגיד שזה חלום רע.
"משהו מטריד אותך שאתה בוהה בי כך?" שאלה פאן מתיישבת ולוגמת מהתה החם שהכינה.
"לא יקירה,נזכרתי שיש לי פגישה עם מתיו" השיב ונאנח.
כמה זמן הוא עוד ישקר כך לפאן? כרגע הוא עצמו אינו יודע.
"באיזה שעה?" שאלה והוא השיב ב תשע בבוקר. "אז אם כך תמהר,עוד עשר דקות תשע" אמרה עם חיוך.
"כן,מייד" השיב לה עם חיוך אך לאומת החיוך הקנא שלה,לו היה חיוך מאולץ ושקרי למדיו.
כמובן שלא היית לו שום פגישה עם מתיו,זה היה רק תירוץ כדאי לצאת מהבית.
הוא יצא מהבית אך לא ידע לאן ללכת,מצא את עצמו בתוך הפארק והביט סביבה.
'חבל שהעולם שלי לא נראה ככה' אמר בליבו,מתיישב על אחד מהספסלים ומתחיל לצפות ביונים אשר מסתובבים בשמיים ובקרקע בכיכר הפארק,פיטר הביט אל היונים המתעופפות ודמיין לעצמו את חיו.
את החיים כמו של היונים המתעופפות,בלי דאגות ובלי חרדות,ציפור משוחררת לה בטבע,מטיילת בעולמות ומביטה בנופים.
מעניין איך זה להיות ציפור? שאל את עצמו מביעה מדמיונו המפותח מוזה חדשה לכתיבה.
עוד מעט יוצא הספר השלישי שלו לאור,ספר רומן המשולב בתוכו מתח.
פיטר,סופר מוכשר אשר מחר את שני ספריו והגיעה למקום בית הכותבים הטובים ביותר בלונדון.
לרגע אחד הביט אל המזרקה שבכיכר וחשב כי אולי זה בגלל שהוא סופר? הרי לסופרים יש דמיון מפותח מאוד הלא כן? אך לצערו לא היית לו את התשובה המכריע בכדאי לברר מה עבר עליו באותו הלילה ש"חלם" את החלום.
בכדאי להדחיק את האמת של אותו הלילה הוא החשיב את האירוע לתור חלום רע ולא יותר.
בעודו מביט שוב אל אותן היונים המתעופפות להן גבוהה בשמים נזכר פתאום בילדותו.
ילדות שלא היה מאחל לאף ילד או ילדה.
פיטר,גדל בילדותו אצל סבו אחרי שאביו נפתר כאשר היה בן עשר בסך-הכול,אין ספק התייתם מאביו בגיל כה מוקדם,אימו עזבה אותו כאשר הגיעה לגיל ששלושה חודשים ולא זכה להכירה כלל.
סבו,היה קפדן מאוד בנושא המשמעת וההשכלה.
כל יום היה צריך פיטר ללכת לכנסיה בית השעות ארבע אחר הצהריים עד חמש להתפלל לישו ולומר לו תודה על הכול,על האוכל המים ועל החיים שנתן לו במתנה.
פיטר אף פעם לא נהג בחוצפה כלפי סבו מפני שזה היה חוק מספר אחד אציליהם,כבוד.
לפעמים כאשר פיטר היה מתנהג בחוצפה,חטף מסבו הצלפה בחגורתו,בגלל זה לפעמים היה פיטר חיי בפחד בילדותו.
באמצע זיכרונותיו מילדותו הקשה משהו קטע אותו פתאום,הוא הרגיש שוב תחושות בטן רעות אך יותר חזקות.
"דיי מספיק!" אמר בקול אך התחושה לא הפסיקה היא נמשכה,'כנראה זה לא היה חלום למרות הכול' אמר בליבו מאוכזב מעט ומבינים מדוע גם.
פיטר קם מהספסל והתקדם אל אבר שער הפארק כאשר הרגיש שהזמן עוצר פתאום,
הרגיש כי רק הוא זז והאנשים,החפצים,החיות נעצרים. שוב אותה הרגשה מפחידה.
פיטר החל לרוץ מהר אל ביתו,כבר לא היה איכפת לו כלל אם הוא נתקל בדברים,רק דבר אחד היא חשוב לו,להגיעה כמה שיותר מהר אל הבית,אל פאן.
'כנראה שהבית הוא המקום הכי בטוח כרגע' מלמל בליבו ומתנשף בכבדות כאשר נעצר מול דלת ביתו.
הוא נשם שלושה נשימות ונשף שלושה נשיפות.
ליבו החל לדפוק בחוזקה,כבר הרבה זמן שפיטר לא רץ ככה,אפשר לומר שכבר שנה הוא לא התעסק בספורט.
פיטר נכנס אל ביתו כאשר נועל אחריו את הדלת.
"פיטר קרה משהוא? אתה נראה כמו עגבנייה" העירה פאן מצחקקת מאט.
"לא כלום" השיב פונה אחורנית ומתחיל לצעוד אל חדר העבודה הקטן שיש לו.

----
תגובות? D;